קצרים בתקשורת בין הורים לילדים


"אני לא מבין את הבן שלי", למה הבת שלי עושה לי את זה?" שאלות שכאלו הורים רבים שואלים אותי, ואני אומרת, לפני שננסה לפתור את הקושי בואו נסתכל על התמונה הגדולה. הורים רבים נתקלים בקצרים בתקשורת עם ילדיהם, בעיקר אלו שנמצאים בגיל ההתבגרות. בפוסט זה ננסה להבין מהי תפיסה סובייקטיבית ואיך היא קשורה לתקשורת בין הורים וילדים.

לפני שאנחנו נכנסים לעומק העניין, אבקש מכם ללחוץ על הכפתור ולהקשיב לרגע לקטע המוזיקלי הבא:

לאחר שהאזנתם כיתבו בתגובות בתחתית הפוסט או חישבו, איזו תמונה רצה לכם בראש, לאן זה לקח אתכם, אילו רגשות עלו, מה חשבתם על הקטע? אהבתם? לא אהבתם?

אני מניחה שכל אחד דמיין משהו אחר, היו חלק שאולי אהבו את המוזיקה והיו כאלה שצלצול הפעמונים החריש לו את האוזניים, היו כאלה שאולי טסו בדמיון לסין ולטבע המופלא ורצו להמשיך להקשיב עד הסוף והיו כאלה שהרגישו עינוי סיני ורק רצו לעצור את המוזיקה לפני סופה.

זוהי למעשה התפיסה הסובייקטיבית, והיא משקפת את הדרך שבה רובנו חווים את העולם ותופסים את המציאות. מדוגמא זאת והתגובות השונות אליה אנו למדים שאנשים חווים את העולם בדרך שלהם והיא לא תמיד דומה לדרך שלי.

המציאות שלנו לא נקבעת רק על ידי החושים אלא גם ובעיקר על ידי המשמעות שאנחנו נותנים לדברים, שהרי כולנו הפעלנו את חוש השמיעה, עם זאת הפירוש של כל אחד מאיתנו הוא שונה, ההסתכלות של כל אדם שונה, התגובות שלנו שונות.

אז למה בעצם התפיסה שלנו את המציאות היא סובייקטיבית? התשובה לכך פשוטה, אנחנו לא מסוגלים בחושינו לראות את התמונה הגדולה, הראיה שלנו מוגבלת, אנו קולטים חלקים מהמציאות ומשלימים את הפרטים בעצמנו בהתאם לחוויות ילדות שלנו, לתפיסה שלנו, לאופן פירוש מציאות בגיל צעיר, מערך משפחתי וכו'...

ואסביר זאת בדוגמא: שני אנשים נכנסים לחדר חשוך מעט ובו מיטה ועליה שמיכה מכורבלת, אחד מהם קופץ בבהלה לאחור. מה קרה פה שאחד קפץ והשני לא? שניהם נכנסו לאותו החדר והפעילו את חוש הראייה שלהם, אבל האיש שקפץ בבהלה פוחד מכלבים בעקבות חוויות ילדות וכתוצאה מכך רואה כלב שוכב על המיטה, זו המציאות שהאדם ראה באותו רגע והיא המציאות הסובייקטיבית שלו. המציאות האמיתית היא שעל המיטה ישנה שמיכה.

אז לאחר שהבנו מהי סובייקטיביות וכיצד היא משפיעה על הבחירות, ההחלטות וההתנהגות שלנו ננסה להבין את הקשר בין סובייקטיביות לקשר הורים וילדים.

ההורה והילד, כל אחד חווה את המציאות אחרת, זאת בגלל הגיל וכמות חוויות החיים שכל אחד עובר. עלינו כהורים וכמבוגרים להיות ערים לכך ולא להיות נעולים על החלטות מבלי לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטם של הילדים, לראות את התמונה הגדולה.

בכל הליך של קבלת החלטות רצוי וחשוב לקבל כמה שיותר מידע כדי שהתמונה הגדולה תהיה שלמה יותר וכך נצטרך פחות להשלים את התמונה בעזרת הסובייקטיביות שלנו.

כשאנו פועלים בצורה שקולה, מחליטים החלטות על סמך ראיה של תמונה רחבה יותר, אפשרויות הבחירה שלנו מתרחבות, וכשאנו עושים זאת ילדינו לומדים מאיתנו להתנהל באותה הדרך, אנו בעצם מלמדים את הילדים לקבל החלטות המתבססות על כמות נתונים גדולה יותר, אנחנו גם מלמדים אותם להקשיב לזולת ובכך לגלות הבנה ואמפתיה לזולת.

חשוב להבין שלא מדובר על וויתור של רצונותיי וצרכיי כאדם, אלא על ראיה של תמונה רחבה יותר, כזו המתחשבת בסביבה ובנקודות מבט שונות, קבלת החלטות המבוססות על יותר נתונים.

אפשר לא להסכים עם אדם, אבל חשוב לא לבטל אותו, זאת מתוך הבנה שהראייה של כל אדם היא אחרת.

לראייה הסובייקטיבית יש השלכות על הקשר בין הורים לילדים. עלולים להיווצר קצרים בתקשורת, לדוגמא, הילד חוזר מבית הספר שמח ומאושר עם ציון 70 במבחן בחשבון, ההורה רואה את הציון וכועס על הילד שלא למד מספיק לבחינה.

הראיה הסובייקטיבית של ההורה היא שהציון 70 הינו ציון נמוך והילד מסוגל ליותר, אך במציאות מסתבר שהמבחן היה מבחן ברמה גבוהה וכל הילדים בכיתה קיבלו ציונים נמוכים וציון 70 הוא הציון הגבוה ביותר.

ההורים לא הסתכלו על התמונה המלאה וזאת בגלל הראיה הסובייקטיבית שלהם.

הקשיים שבראייה סובייקטיבית מתעצמים בגיל ההתבגרות שכן מתבגר חווה את המציאות אחרת ממבוגר, התפיסה של אירועים היא אחרת.

אם כן מה עלינו לעשות כדי לא ליפול למלכודת הסובייקטיביות?

1. עלינו להיות מודעים לראיה הסובייקטיבית ולמשמעויותיה ואם קראתם את הפוסט הזה, בדיוק זה מה שעשיתם ואתם בדרך הנכונה.

2. עלינו לשבור יחסי סיבה ותוצאה, הבאת ציון 70 משמע לא למדת מספיק. עלינו לקבל מידע רחב ככל האפשר, ורק אז לבחור איך נגיב. תזכרו תמיד שתגובות אימפולסיביות הן תגובות המתבססות על פרשנות שלנו והיא מעוררת רגש סובייקטיבי שלנו שמניע את התנהגותנו, לא תמיד תגובות אלו נכונות ואף עלולות להזיק במקום לתרום.

3. לפני שאתם מגיבים, לכל דבר, זכרו רגע לעצור, לקחת נשימה ולבדוק שיש בידיכם את כל הנתונים, משמע, התמונה הכי גדולה. דמיינו שיש לכם פאזל גדול, מלא בחלקים, אתם לא רואים מה התמונה המתקבלת מחיבורם, ככל שיהיו לכם יותר חלקים, התמונה תתבהר יותר ויותר.

וזכרו, אם אנחנו רוצים לנסות להבין אדם אז עלינו לנסות להבין את נקודת מבטו הייחודית לו, בלי שיפוט ובלי דעות מוקדמות.


פוסטים נוספים